זה קצת יומרני מצידנו, להאמין שהיקום שלנו בנוי בתוצרה כזו שהמוח האנושי מסוגל להבין אותו באמצעות חמשת החושים, באמצעות
.התודעה
שסופרנובה היא צבעונית ומרהיבה, מרהיבה כל כך שמוח אנושי מתמלא בהשראה.  שהמתמטיקה שמובנת לנו (טוב, לא לכולנו) יכולה לתאר בדיוק מסוים את היווצרות הבריאה, את הכאוס, את הסדר. הרי המספרים הם המצאה שלנו בני האדם, בדיוק כמו הזמן והמרחב. זה יומרני מצידנו ומשתמע מניסיוננו העלוב והקודח להבין, שאנחנו מצפים למעשה שהמטה ומעלה, חלקיקים והגלקסיות
.יפעלו בדרכנו אנו. הכוכב נוצר, מתקיים, דועך ומת. כמו הפרח, כמו האדם

הצגתי את השאלה הזו לאיזו חברה שעסוקה מאוד בלספר על התואר השני בטכניון, כיצד אנשי המדע, ובכלל כל בר דעת, מסוגל
 לקבל את הפשטנות הזו? כיצד הם מרגישים בנוח להמשיך ולחקור ולחפש ולשאול, לקבל את התאוריות שסופרו על ידי אנשים,
?שנחקרו על ידי עיניים אנושיות שנמדדו באמצעות מחשבה אנושית

היא לא הבינה למה אני מתכוונת אבל היא גם לא ממש ניסתה, היו לה כל כך הרבה מספרים בראש שהיא לא הועילה לפנות מקום
 .גם למילים

אז שאלתי איזו חברה חרדית, שאלתי כיצד היא מוכנה לקבל את הפשטנות הזו, שאנחנו המרכז? שכל הכוחות והיסודות ביקום, הם
?כולם כאחד מתקבצים למול המטרה הנעלה, למול החשיבות הגדולה שביסוד הבריאה, בני האדם

.והיא גלגלה עיניים והפטירה איזה מלמול של די כבר עם השאלות, כי מכל הפסוקים והתפילות לא נותרו לה עוד מקום למחשבות

אז שאלתי אותי, מדי לילה. מתהפכת במיטה ונעדרת כל יכולת אנליטית שמותירה אותי ללא שפה רציונאלית ולא מסוגלות או קיבולת
.מוחית שתוחמת אינסוף

ולמרות זאת אני הוגה לי ניסויי מחשבה, ובכל לילה מתווספת עוד חתיכה ונושרת אחרת עד שקרני השמש מלטפות את התריסים ואני חוזרת מהמסע האטומי בין הערפיליות אל המציאות שכל כך דלה וחסרת כל טעם או השראה בטח ובטח בימי הקיץ החמים כשלשמיים צבע דהוי של חולי ולאנשים ארציות שמחליאה אותי ומבריחה אותי חזרה אל העננים

הראש שלי רושף וצועק ואולי תימצא לי תשובה שתספק שקט כלשהו, לפחות ללילה. אבל אני בספק. כל ספר, כל מאמר, כל אי  שיחה שנקרה בדרכי מוסיף לי על הבלבול והייאוש ואני לא מבינה ולא מוצאת והלוואי ויהיה לי מישהו להרהר איתו ביופי הזוהר, גם של החיים עצמם

אסוב אֶל שולחני עָלָיו מונח שֶׁפַע הַלֶּחֶם
.דלוח וְעָבֵשׁ
עַל מסעדי אשען לשובע אַבִּיט מִבַּעַד סורגיי זָהָב
.אֶל עֵבֶר החופשיים מְזֵי הָרָעָב
מְשׁוֹטְטִים הֵם לְלֹא מַחְסֶה בֵּין סִמְטָאוֹת צבעוניות
.וַאֲנִי עטופה בְּקִירוֹת לְבָנִים חֲרוּטִי שריטות
מִבְצְרֵי הַמַּגֵן כְּסוּי גַּג
ההולכים חפויי רֹאשׁ והדלף מקיש מִמַּעַל
נעליהם מרופטות עַל כַּפּוֹת נוֹדְדוֹת
.ורגליי הַיְבֵשׁוֹת חבושות אנפילאות


לֹא לדרור קָרָאתִי אִם כִּי לַחוֹמָה וּמָגֵן
לבריח מִכָּל צַר לְנֶצַח דוֹמֵם
אִם כָּך מהו אוֹתוֹ הַקּוֹל המהדהד
?להתפלש בבוץ הַדְּרָכִים, הנשימה לְמֶרְחַקִּים
!מִכֶּלֶא המבטחים הֵן זָעַקְתִּי חַיִּים

אנטרופיה


הכוס מתנפצת ורסיסיה פזורים על הריצפה
הם לא יכתבו את שמך 
לא יציירו פרח
העשן ננשף מתפתל לו מתפתל 
הוא לא יתלפף לכתר ראשך
הוא לא ישוב בחזרה
דמעות זולגות ונאגרות
מתערבלות

אי סדר שולט בעולמנו
וזו נטייתו הטבעית 
זהו חץ הזמן 
הוא עובר וגדל הבלאגן
,הסתכלי על השמיים
גם הכוכבים פזורים אקראית במרחב
הסתכלי על חייך 
.הדברים לא מסתדרים מעצמם

דיסוציאציה

.משולה לשינת הדרכים
.התודעה אינה נלקחת לחלוטין, מהבהבת לסירוגין
 מדי פעם בפעם נפקחת עין, מביטה בנוף המתחלף, ולמולו נעצמת לאיטה. האוזן קולטת איזו מנגינה שמבצבצת בין רחשי המנוע לחילופי הדברים בין הנוסעים.ץ

.אינני שם והנני

.למראית עין יעידו סובבי על נוכחותי. ישתאו לחוסר הריכוז, יגחכו במבוכה למראי הממצמץ, המסונוור
,ולכשאחפש, כשאשפשף פדחתי בניסיון תמה לדלות זיכרון שהות
.אמצא כי שעות הערות הן השינה העמוקה ביותר
זה ללכת נגד כל תמרורי האזהרה הפנימיים
לעצום עיניים בכוח וגם לכסות עם הידיים
להגביר את הצרימה המחוספסת כדי שלא אוכל לשמוע
ולרוץ 
לרוץ, כדי שלא אעצור 
שלא אשתאה מול הנוף  
שנעלם בבליל התנועה 
שאיננה מאפשרת אלא את המשכיותה.
ואני כבר עייפה, נשימתי קצרה 
מחשבות של כפירה חוזרות ונשנות 
מהדהדות בשקט שנשאר לפרקים  
מתיימרות למלא איזה אוויר מדומה 
שכל כך חסר כאן 
באביב הצהבהב והצמא. 


קו הקשב

כמו פולשת סמויה אני חודרת לתוך אחורי הקלעים, והתחושה הזאת מזכירה לי את התחושה שהייתה אז כשחזרתי לבה"ד קצת אחרי הטירונות להעביר איזו הרצאה והתמקמתי בחדר סגל כאילו אני חלק כאילו אני כבר לא איזו פישרית קטנה שצריכה לעמוד בקו הקשב ולצעוק "הקשב המפקדת!" אני צריכה אותך
!ולא לצעוק היום הקשיבו הקשיבו אני צריכה אתכם

וזה מרגיש כל כך זר ומוזר ואולי גם קצת מפחיד כי הקו הזה שהגדיר באופן כל כך חד משמעי מיהו הפקוד ומיהו המפקד ומיהו הנתמך ומיהו התומך הוא פתאום מטושטש ובקרוב גם יעלם לחלוטין, ואיכשהו אני עדיין מתלבטת בין צדי המתרס ולא בטוחה כל כך לאיזה מהם אני שייכת ואיפה לעמוד. אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הילדים הגדולים הוא כבר וויתר, ואני מרגישה שאם לא אתפוס עכשיו את מקומי בין האנשים החזקים אני אשאר לעד מאחורי הקו ואמשיך לצעוק "הקשב!" ואולי אשיב דממה שמאחוריה לא יוותר אלא חידלון 

מכורה שלי

אוהבך במשעולייך
בשמיים נקיים מענן, מאלוהים
בדלות חולצתי ומקל הליכתי
אל הקדושה המתהווה בין המילים
אכאבך בגלעד אלי אודם אדמתך
גדות שסועות צמאות שלמותך.
מי מעמקים אל החולות נספגים בדום
מרוצת איילה מנתרת בתום
בשאון הימים לגורדי שחקים
אשתאה למול דמותך
טווה עצמך בחוט השנים
נרקמת למול גאיות והרים.
בלשונות של חול מגעך עוד צורב
מלקה עצמך במכאובי אוהב.
כי בך עוד נקשר הזמר הישן
כתפילה חרישית של אם הרוכנת אל תינוקה הנרדם,
בשפתיים מדממות אלחש געגוע באזנך
כי עודך כאן, עדיין לא אבדה לי דרכך.