קו הקשב

כמו פולשת סמויה אני חודרת לתוך אחורי הקלעים, והתחושה הזאת מזכירה לי את התחושה שהייתה אז כשחזרתי לבה"ד קצת אחרי הטירונות להעביר איזו הרצאה והתמקמתי בחדר סגל כאילו אני חלק כאילו אני כבר לא איזו פישרית קטנה שצריכה לעמוד בקו הקשב ולצעוק "הקשב המפקדת!" אני צריכה אותך
!ולא לצעוק היום הקשיבו הקשיבו אני צריכה אתכם

וזה מרגיש כל כך זר ומוזר ואולי גם קצת מפחיד כי הקו הזה שהגדיר באופן כל כך חד משמעי מיהו הפקוד ומיהו המפקד ומיהו הנתמך ומיהו התומך הוא פתאום מטושטש ובקרוב גם יעלם לחלוטין, ואיכשהו אני עדיין מתלבטת בין צדי המתרס ולא בטוחה כל כך לאיזה מהם אני שייכת ואיפה לעמוד. אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הילדים הגדולים הוא כבר וויתר, ואני מרגישה שאם לא אתפוס עכשיו את מקומי בין האנשים החזקים אני אשאר לעד מאחורי הקו ואמשיך לצעוק "הקשב!" ואולי אשיב דממה שמאחוריה לא יוותר אלא חידלון 

אין תגובות:

פרסום תגובה