טווי את הצמר

שגיתי לגביך. נראה שבשלב זה כבר לא נותר מקום לפרשנויות נוספות. ובכל זאת, משהו מסרב להאמין שהסערה הזו שבה נכנסת לחיי מסתיימת בגסיסה שקטה עד מוות דומם.
קשה לי להאשים, אחרי הכל אני יודעת שזו אני שתמיד מפריחה את ציפיותיי כמו בלונים שמרחפים אנה ואנה את דרכם מעלה ולבסוף נשכחים באי שם. אבל משהו בך היה שונה, כי הרגשתי אותך הכי קרוב שהרגשתי אנוש אי פעם, ועזרת לי, מבלי ידיעתך כמובן, להתגבר על צלקות מכוערות שהגלידו וכיערו את נשמתי. ואולי הפעם הציפיות שלי היו אחרות מבלונים אבודים, אולי גם הפעם הייתה להן תכלית. אני זוכרת כשישבנו קרובים על החוף וכל כך ניסית לדייק במילים ואני צחקתי מהניסיון המגוחך הזה כי הרגשתי בדיוק כמוך וידעתי שאת הדבר הזה שהיה לנו לא היה אפשר לתמלל ולא היה אפשר לבטא שלא דרך הזרועות שלך שחיבקו אותי בלילה. ואני האמנתי לך וכנראה שלא הבחנת כמה היית חשוב לי כי אתה טוב ונקי ולא היית עושה את זה כך אם היית מרגיש, והנה הפרדוקס מחייך כי מה שהיית לי זה בזכות היכולת שלך להרגיש.

ואני מחכה, מחכה לסימן מחכה להזמנה להיכנס פנימה. כתמול שלשום, משחר היותי, טווה בשתי וערב את מכאובי אל אהבתי שעקבותיה אל הזמן נעלמים,
היום כאז, מחכה לה ומחכה לו. וההמתנה הבלתי פוסקת מסמאת את עיניי כי מרוב החסר לא רואים את הנוכח, כי כמה נוח לרטון ולקרוא אבוי לבדידות! בעוד מחוץ העולם עודנו סובב ומתערבב וכל האנשים כאן מתעתעים מי הם ולמה הם ולמה דווקא הוא? או היא? כי מליארדים של אנשים אבל ההמתנה והציפייה כל עוד אישה עם פלך צופה אל החומה.

https://www.youtube.com/watch?v=IN4aOpbTZ70

מלנכוליה אהובתי,

לא אזנחך לעת גשם

עת השמיים לגווע בדמדומי ערב 

הרוח מסעירה ולך שמור מקום כבוד

כס מלכות 

בממלכת הנוגות.

מסע ארוך סופו להסתיים 

בסף דלתך, אכרע אשק למרגלותייך

שלך אני מלנכוליה אהובתי 

לא אחליפך בעליצות ורוגע 

כי אם אשכחך מלנוכליה תדבק לשוני לחיכי 

ומילותיי כעשן נמוג 

ופחדיי חשופים ללא מסתור

כמה טוב בחיקך 

העצוב המוכר הכאוב. 

אשרי האיש שיש לו אלוהים

דוד ציון חזר בתשובה לפני הרבה שנים.
אני זוכרת אותי ילדונת מהורהרת, שאלתי את הדוד שאלות על אלוהים והוא חייך והשיב שיש הרבה סודות. 'ומה הסוד של אלוהים?' שאלתי. 'כשתגיעי לגיל 18 אספר לך'. ככה אמר, ואני חשבתי שזה יהיה עוד מליון שנה ועד אז אולי אלוהים כבר יישכח. אבל ספרתי. בכל שנה עת השתנה גילי, ציינתי ביני לביני את הפער המצטמצם.
עם בגרות רבו השאלות, אבל לימדתי אותי את התשובות הנכונות לי. כך הגיע וחלף לו גיל 18 והדוד ואני כזרים בקצוות שולחן מתרחקים.
במהלך השירות הצבאי הזדמנתי לא פעם לפגוש את הדת במגוון אופנים. לראשונה נכנסתי לבית כנסת ושמעתי זמירות שאוזניי לא ידעו מעולם. הייתי מדפדפת בלהט בין דפי הסידור הישן נדהמת מהמילים ומהכוונה שהשבת הציעה. אהבתי את זה. הרגשתי חלק וזה ענה לי על צורך שייכות משמעותי שחסר לי. ורציתי, רציתי לאהוב את אלוהים ולקרוא לו דודי אבל לא הצלחתי. ובמין התעשתות פתאומית, הכל היה כל כך זר ולא הבנתי למי כולם כל כך מחכים ומודים ואוהבים, אז הסידור נותר על המדף. פשטתי את החולצה הלבנה ושבתי אל עולם החול שלי מבולבלת יותר.
המשכתי לאהוב את השמיים ולשנוא אותם לפרקים. התעלסתי עם הכאב והתלישות וזרקתי באדישות פיניתי אותי לציניות והמרירות. העמקתי בחקר האמת המספרית רדפתי עקרונות פיזיקליים רדפתי עובדות וממשות שינכיחו, שיעידו. ניסיתי לספור את הכוכבים ובכל פעם התבלבלתי בספירה כי הייתי עסוקה מהיפעמות יופיים והענקת משמעויות מזדמנות-נצחיות.
ובין הגלקסיות המתפוצצות לנמלה שטיפסה לי על היד נותרתי משותקת.

בינתיים, לאורך כל הזמן הזה שבועות התחילו והסתיימו ובערבי השישי בירכנו על הלחם וקיללנו את הפוליטיקאים וצחקנו מהילדים. מדי פעם בפעם עולה איזו סוגיה רוחנית, ודוד ציון פוצח בנאום עם מילים סתומות שדרכן אל נסובי השולחן קצה בטרם הגיעה ליעדה. לא פעם עינינו מצטלבות, כמו ממתיקות סוד בקריצה חבויה, של שומר חמוש בפתח שער הכניסה לעולמות גבוהים שהכניסה לשם אינה גלויה ואינה ידועה.
הוא יודע שנכנסתי בשערי השמיים, וצוללת לעומקים שמאחורי המילים.
מגששת כפופה את דרכי בשבילי הנסתר, אולי יום אחד אעז לזקוף ראשי ולהביט בעיניה של השמש. 

DBT

אמרתי לה שאני מרגישה שעייפתי מההובלה, נדמה לי שבחודשים האחרונים אני מושכת אותה אחריי, בעקבות אלומת אור דקה שבפנסי החלוש התעקשתי להאיר על המקומות המוכרים לי. ביקשתי להחליף מקומות כי אני מרגישה את הזמן דוחק, והייתי שמחה לראות תוצאות כלשהן, גם אם נקודות אור זעירות.

אז היא ביקשה ממני לקרוא את המדריך למטפלים בהפרעת האישיות, היא אמרה שהוא אינטנסיבי, אבל שקראתי קשים יותר. ובהיסוס מה החלטתי להשאיר בצד את האנטי המריר שלי ולנסות לפתוח את הראש לדברים שהיו מבחינתי תיבת פנדורה שבלגלוג טענתי שאין טעם לפתוח. 

שאלתי את הספר מהספרייה (ולו הייתי מאמינה במיסטיקה הייתה נטרפת עליי דעתי שמיקומו הונח במספר הזהה למספר הבלוג האהוב שלי מישרא, אבל מכיוון שאני לא, גיחכתי בלאות), ומיד עם שיבתי הביתה התחלתי במלאכת הקריאה.

בהתחלה הדגשתי כמה נקודות מעניינות, כתבתי אותן במחברת הכתומה שליד המיטה כי חשבתי ששווה לתת להן התייחסות נוספת. אבל משנוכחתי לפלא הספר, נטשתי את המיקוד הנקודתי והמשכתי לקרוא בהפתעה צרופה. 

מהרגע שבו אובחנתי, או נכון יותר לומר, נתבשרתי על ידי הפסיכיאטר הצבאי המותש באופן רשמי שאני משוגעת עם קבלות, מצאתי הוכחה אמיתית וצורבת לטענת "הכל חשמל וכימיה". זאת אומרת, ההבנה שמכלול ההתנהגות שלי מורכב ברובו בהשפעת ההפרעה, הצליחה קצת להרגיע. 'הכל בסדר', אני מזכירה לעצמי ברגעי הטרנס, 'זו רק ההפרעה'.

אבל הספר הזה, שהעמיק לתאר את קווי המתאר של אנשים כמוני, הרעיד שוב את הקרקע תחתיי. הרגשתי שהפעם זוהי לא רק הוכחת ניצחון לגישה הצינית שלי אלא ממש עובדה מוגמרת שאישיותי היא איננה אלא אוסף של סימפטומים המרכיבים הפרעה נפשית. וההבנה הזו מציבה אותי בפני השאלה, איפה אני, ומתי אני נגמרת ומתחילה הסדרה הצפויה, המובנית, הברורה של המחשבות והתחושות שלי? האם בכלל קיימת אני? 

שאלה שכל אדם נדרש אליה, במובן כזה או אחר, רק שהפעם היא לא קרוצה מהירהורים פילוסופיים אלא במובן הכי פרקטי של השאלה- מה אני?

מה שכן, לשמחתי נוכחתי לראות שאותה פרופסורית מדופלמת בחוגי התרפיה לא חידשה לי ולו דבר. אין ספק שבין הדפים פגשתי אותי בדמותי הילדית, הנערית, התיכוניסטית העצובה עם פרקי הידיים האדומים. לו הייתי מקבלת את אותה התמיכה באותם שלבי חיים (שהיום כל שנותר מהם היא הדחקה קיצונית שמכסה על כל הזיכרונות עלטה כבדה של שכחה), היו נחסכים ממני כל כך הרבה מכאובים, כל כך הרבה שריטות וחרטות. ללא קיצורי דרך, לימדתי את עצמי את אותם הכישורים להתמודדות. המחברת השכילה להצביע באופן מופלא על אותן הנקודות הלקויות ולספק מענה טיפולי הולם בעבור כל אחת מהן. לרגעים תהיתי האם היא עצמה סובלת מההפרעה.

כל אחד מהכישורים שציינה, פיתחתי עבור עצמי בשעות האימה והשקט. משחקי תודעה, חיבורים והינתקויות לפרקים. כן, הרגשתי סיפוק גדול שפתרונותיי הסובייקטיביים נמצאו ראויים בעבור תרפיה כללית, ובכלל הבחנה מהותית שאני בדרך הנכונה. 

 

שהחיינו

עמדנו שם בכפור הירושלמי אל מול השקיעה שהציתה את העולם בכתום בוער שהרגשתי שמחמם אותי מבפנים.
מאז שהעמקתי בחקר השמיים, אני מוצאת את עצמי מאבדת עניין באדמה ובמהלכיה. שזו תפנית מעניינת בעלילה שצעדה במשך זמן רב על שביל הרמוני כשבצידיו סודות האנושות למול סודות ההיות. האמנתי שזהו נוף אחיד בפנים שונות. אבל הסלידה הברוטלית הזאת מכל סממן אנושי או בר חלוף מערבלת את כל הקלפים לסדר חדש שאני עדיין לא מצליחה להבין.

מיד לאחר הספירה לאחור ופתיחת השמפניה, החלו טיפות לעטר את הזגוגית. יצאנו החוצה לרקוד ולאהוב את הגשם, כשבהבלחות זיכרון מבין התודעה המסוככת אלכוהול אני זוכרת את עצמי צועקת 'תודה לשמיים' ונושאת נאום שיכבד כל היפי משוטט ברגליים יחפות. 'זה היה יפה' אמר לי החובל השיכור. 'תדעי, בים אפשר לראות את כל הכוכבים', ולכבודו הרמתי עוד כוסית לחיים.