מכל המסגרות והמעגלים שנפתחו ולרוב גם נסגרו בחרתי את הזכרונות הזמינים שיצוצו בנעימות וגעגוע, משהו להתרפק עליו ולהתנחם בו. אולי זה החלק הנוסטלגי שבי, שזור בפחד מהשחרור וההרפיה שגורם לי להיות הגורם המחייה והמזכיר. קבענו להיפגש אצלי, מפגש קומונה ראשון מאז, אחרי צה"ל והודו והאוניברסיטה והצפון והדרום רגע לפני כל החיים שעוד נכונים לנו והתנקזנו אל הספה בסלון פשוטי איברים ומאוד נינוחים כי אין שום דבר דומה לחברות של הגרעין.
כירסמנו את הבייגלה ושתינו קפה וצחקנו המון כי תמיד זוכרים רק את הדברים המצחיקים, כאילו כל הזמן הזה היינו מעורפלים מעליצות והומור ואני זוכרת שלא אני זוכרת שלא
אחר כך טלי הזכירה שהפעם האחרונה שהתראינו שתינו הייתה כשיצאנו לים אל ים לפני שהשתחררתי ואני נפצעתי ופונתי לבית חולים. עוז שלא שמע על המקרה הזה התעניין ושאל, וטלי ענתה בפרטי פרטים ותיארה איך איבדתי את ההכרה והן פחדו מאוד כי נחבלתי בראש ושמעו פעם שאסור לתת למי שנחבל בראש להילקח למקומות הרחוקים. ועוז צחק ואמר שזה מעניין, כי אני תמיד מוותרת. גם בפעם ההיא כשעשינו טיול סוף שנה ואני נפלתי מהקיאק ונסחפתי בזרם והכל היה נורא מבודח ומצחיק אבל באיזשהו שלב אני פשוט נכנעתי לשצף וזרמתי והפסקתי להילחם עוד עד שמישהו הצליח לתפוס אותי. האמירה הזאת הייתה מאוד במקום ומאוד נכונה ואני לא בטוחה שהוא ידע כמה, כי אני בליבי המשכתי לדוגמה הבאה, הפעם ההיא שהשתכרתי מאוד בתיכון והכל היה כל כך יפה ונורא, אז נתתי למי הים הליליים ללטף אותי וזו הייתה תחושה נפלאה כי הנשימות הכבדות נשמעו אחרת כשצפתי והאזניים מכוסות והמים כיסו אותי ונתתי לים לקחת אותי לאי שם כי לא רציתי יותר ולא היה טעם לנסות כי הידיים שמושות אותי תמיד מגיעות בסוף וגם אם לא אז גם בסדר.
השיחה נמשכה וכולם המשיכו לדלג בין אז למה שהיום ואני נשארתי באז וחשבתי על הפעם ההיא בבהד 1 כשהייתי יושבת שם לבד והשמש שקעה אל תוך החולות והנשק שהיה כל כך כבד על ברכיי והסיגריה שכלתה ברוח ואני רציתי להילקח ולהישמט ולצוף ולעוף והקנה וההדק והמחסנית. השתנתי מאז השנת שירות וזה נראה כמו נצח אולי חיים אחרים כי מה שאז ומה שהיום תודעה אחרת ונתקים אחרים והמציאות כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין החלקים אבל המשכנו עם הבייגלה ועם הקפה עד שהלכו ועד הפעם הבאה שאולי תהיה עם אותם הזיכרונות ואולי בחיים אחרים.
כירסמנו את הבייגלה ושתינו קפה וצחקנו המון כי תמיד זוכרים רק את הדברים המצחיקים, כאילו כל הזמן הזה היינו מעורפלים מעליצות והומור ואני זוכרת שלא אני זוכרת שלא
אחר כך טלי הזכירה שהפעם האחרונה שהתראינו שתינו הייתה כשיצאנו לים אל ים לפני שהשתחררתי ואני נפצעתי ופונתי לבית חולים. עוז שלא שמע על המקרה הזה התעניין ושאל, וטלי ענתה בפרטי פרטים ותיארה איך איבדתי את ההכרה והן פחדו מאוד כי נחבלתי בראש ושמעו פעם שאסור לתת למי שנחבל בראש להילקח למקומות הרחוקים. ועוז צחק ואמר שזה מעניין, כי אני תמיד מוותרת. גם בפעם ההיא כשעשינו טיול סוף שנה ואני נפלתי מהקיאק ונסחפתי בזרם והכל היה נורא מבודח ומצחיק אבל באיזשהו שלב אני פשוט נכנעתי לשצף וזרמתי והפסקתי להילחם עוד עד שמישהו הצליח לתפוס אותי. האמירה הזאת הייתה מאוד במקום ומאוד נכונה ואני לא בטוחה שהוא ידע כמה, כי אני בליבי המשכתי לדוגמה הבאה, הפעם ההיא שהשתכרתי מאוד בתיכון והכל היה כל כך יפה ונורא, אז נתתי למי הים הליליים ללטף אותי וזו הייתה תחושה נפלאה כי הנשימות הכבדות נשמעו אחרת כשצפתי והאזניים מכוסות והמים כיסו אותי ונתתי לים לקחת אותי לאי שם כי לא רציתי יותר ולא היה טעם לנסות כי הידיים שמושות אותי תמיד מגיעות בסוף וגם אם לא אז גם בסדר.
השיחה נמשכה וכולם המשיכו לדלג בין אז למה שהיום ואני נשארתי באז וחשבתי על הפעם ההיא בבהד 1 כשהייתי יושבת שם לבד והשמש שקעה אל תוך החולות והנשק שהיה כל כך כבד על ברכיי והסיגריה שכלתה ברוח ואני רציתי להילקח ולהישמט ולצוף ולעוף והקנה וההדק והמחסנית. השתנתי מאז השנת שירות וזה נראה כמו נצח אולי חיים אחרים כי מה שאז ומה שהיום תודעה אחרת ונתקים אחרים והמציאות כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין החלקים אבל המשכנו עם הבייגלה ועם הקפה עד שהלכו ועד הפעם הבאה שאולי תהיה עם אותם הזיכרונות ואולי בחיים אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה