הוא הבריז לה רגע לפני שיצאה מהבית עם כל ההתרגשות והבושם והאיפור אז ישבנו צפופות מסביב למסך וחיפשנו מישהו עם חיוך ועיניים טובות וכל הזמן ניקרו בי הגעגוע והחוסר וחשבתי שזה כל כך אנושי ואולי הגיע הזמן להשלים עם הצדדים הכל כך אנושיים ובנאליים שבי ולהפסיק להתכחש ולשתוק ולהודות שאני גם רוצה וזקוקה לכתף הזו להישען עליה בסוף היום ולהרגיש שמישהו רוצה בקרבתי. וכשהיא אמרה שזה כל כך רדוד נאמתי את נאומיי וביטלתי כל בוז שמהדהד סביב הנושא למרות שבפנים זה נראה לי כל כך זול ולא אמיתי אבל רציתי שהיא תאמין ורציתי שגם אני אאמין.
אז נפגשתי איתו והגישושים והפלרטוטים והריגושים אבל תמיד בסוף אני משתתקת והם שולחים ידיים ונגמר הקסם ומתחיל החומר ונגמרת אני ומתחיל הצורך לרצות והראש צועק הצילו אבל השפתיים מרחפות ואני רוצה לבכות.
הוא מפשק את רגליי ואני משתדלת שלא ופתאום ראיתי את ההוא מאז והרגשתי איך הלב נאלם והידיים שכרוכות סביבי בביטחון אולי אגרסיבי וניסיתי לנער את התמונה והתחושה מהזיכרון אבל כנראה שלא משנה כמה זמן יעבור המגע נצרב בבשר החשוף ויישאר ויהיה נוכח בכל פעם שייגעו. אמרתי לו די והעיניים שלו נעצמו והגץ שניצת בהן נכבה והוא סינן אכזבה והרגשתי אשמה וחלשה. ניסיתי לנתח את התחושות ולהבין מה עכשיו בוער ומה פחות ומה אני בכח מנסה להציף ומה שם תמיד וכשחייכתי אליו הוא הסיט את המבט אז קמתי ואחזתי בידה של הבדידות והיא ליוותה אותי כל הדרך בחיבוק מנחם ואני השענתי את ראשי על כתפה והרגשתי שאין עוד מלבדה שרוצה בי ואני רוצה בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה