הרופא אמר שלרפואה הקונבנציונלית אין עוד מה להציע, ואולי כדאי לפנות לרפואה משלימה. קצת תהיתי לגבי זה, כיוון שהציניות והנשמה השחורה שלי לא באמת יאפשרו לדברים לקרות. ואולי בכלל אני מעדיפה להישאר במחנה הרציונלי ולא לסבך לי את הקוסמוס עם מחשבות על הרוח. אני יודעת שזה הולך מאוד חזק היום, יד ביד עם כל תרבות ה"אני כזה רוחני ומיוחד" אבל גם יש תוצאות. אני זוכרת שבגיל 8 אחרי שאושפזתי במשך כמה ימים עקב התקף אסטמה חמור, דודה שלי עשתה לי טיפולים רפלקסולוגיים. כבר כילדונת הטלתי בזה ספק. תאוריה שכף הרגל היא מפה של הגוף ובלחיצה על הבוהן תיפתר הבעיה, היא תאוריה שנשמעה לי אז כמו סיפור אגדות נחמד, גם בשביל זאטוטה זבת חוטם שכמותי. אבל עובדה שזה נעלם, ומלבד סעיף בפרופיל הצבאי אין שום זכר למחלה. אז אולי יש בזה משהו, ובסופו של דבר הספק המגרד הזה הוא לא פעם התקווה האחרונה. אולי בעצם הקרקע לכל ההוויה.
בכל אופן נרשמתי לטיפול בשיאצו, שזה היה באמת נעים ונחמד. אני חושבת שפסיכולוגית יש הרבה הסברים לחוויה הטיפולית הזאת, אולי גם פיזיולוגית. מכל מקום, זה הרגיש באמת טוב לשחרר את הלחצים ולהרפות. משהו ברוטינת היומיום שגזרתי על עצמי לא מאפשר לי הרבה זמן לשאוף אוויר, וזה אולי גם מה שמשאיר אותי יציבה. במודע או שלא, דחפתי לפרק הזמן הזה הרבה רפואה שמשלימה את הנפש. התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר, ואני מרגישה עם כל תו את האנדורפינים שלי משתוללים שם למעלה, או במילים אחרות אני מרגישה הרבה רווחה. השבוע נודע לי גם שהתקבלתי למקום עבודה יציב, ולעמותה שרציתי להתנדב בה. ובכלל, האביב בחוץ וכל הירוק הזה שאולי קצת מתעתע אבל אני מרשה לעצמי להרפות קצת מן הדריכות, לא צפויות סערות בזמן הקרוב, ואני מציידת את עצמי היטב לקראת נבילת הקיץ. אולי השנה הדברים ייראו אחרת.