היום לפני שנה, היה מזג אוויר אפרורי. השכם בבוקר ערפילי, אורות הרמזורים המזמזמים לעצמם האירו בקושי את הדרך לתחנת הרכבת.
גלוחת ראש עם התיק שעדיין לא ידעתי על הגב, עליתי על הרכבת לבאר שבע. שם המתנתי ברציף 8 לקו הישיר לאילת, החזקתי חזק את הכרטיס שהזמנתי מבעוד מועד.
בלב סיפרתי להמונים שהתרוצצו בתחנה לאן אני יוצאת. סיפרתי והתגאיתי, אבל התביישתי, אולי בעיקר פחדתי. המסע הזה שלא נתתי לו שם משלי נראה לי כמעין חלום מתקתק מהול בחרדה תהומית. סוג של 'אישה בורחת מבשורה' נוסח אישה רודפת את הבשורה, אישה פתטית ועצובה.
עליתי על האוטובוס וקיוויתי מאוד שאצליח להניח את המחשבות לשעות הקרובות, כי אזדקק להרבה כוח, שספק תמידי אם בכלל אוכל לגייסו. אני לא זוכרת אם הצלחתי להירדם באותה נסיעה, בכל מקרה כל הזיכרונות מטפטפים לי על השפתיים, על קצות האצבעות, בטעם געגועים מתוק מריר.
נפגשנו באכסניה שאך בקושי הצליחה להכיל את כמות האנשים, התיקים החדשים, ואת ההתרגשות שאפפה אותנו. יצאנו לקנייה הראשונה שאמורה הייתה לצייד אותנו לשלושת הימים הראשונים, ובדרך עצרנו לטבול רגלינו בגרגירי החול שעוד רטובים מגשם האתמול, ומגלים שקטים שליטפו את החוף לקראת שנת הלילה.
השקיעה המסוימת הזו זכורה לי במיוחד, כי יש לה טעם של ראשוניות, אולי בתוליות, של התודעה שנכנסתי אליה במשך החודשיים וחצי הבאים. היא זכורה לי במיוחד כי היא הפכה עבורי באופן רשמי את שעון החול שלי, השקיעה הכמעט אחרונה שאצפה בה.
והשקיעות היו רבות, ויפהפיות. בכל ערב התכנסנו לטקס יומי, לילי, לפרידה מאותו היום. בדרך כלל בליווי כוס תה, מנגינות היוקליילי והמלודיקה שמישהו השכיל להביא. לאחרי כן צפייה בגוויעת קצות אש המדורה בנסיון מעושן לגעת בכוכבים.
לבוקרו של היום הבא, הציוד נדחס בחזרה והתיק שוב על הגב, והרגליים המדממות נעולות בנעליהן, והידיים מיוזעות אוחזות במקלות. כך בכל יום, בכל שעה, למדתי לאהוב את המדבר. ובבדידותנו זו התעלסנו וצעקנו וצהלנו ובכינו לתוך ערבוביה של בדידות קיומי. בלחשושים מהוסים שוחחתי עם ההרים והאבנים שהסכיתו והחרישו ואני מיקמתי את הנקודות, ומתחתי קווים, בעוד שהבנים מלפנים התוו עם המפה את הדרך, אני רקמתי את המפה שלי, את המפה של הנצח שהרעים אליי בכל צעד.
לכשהצפנו אל שדות לכיש, שלפי השיבולים דקרו ומתק דקירתם הורגש בכפותיי החשופות. זוהר העולם לעת שקיעה צבע אותי זהב שנצרתי ונשבעתי לזכור.
ומשם ירושלימה, אל החופים בדרך לגליל. השעון מתקתק וההרים מתמעטים. על הר תבור נעצרתי קצרת אוויר ליד כלנית בצבע לבן שכל כך נגעה לליבי במוזרותה ובדידותה שאחרה לפרוח. ישבתי לידה ושרתי לה מנגינות שהספקתי לשכוח ולזכור ולשכוח
טבלתי בכנרת והשתטחתי על קברי צדיקות נעמי ורחל. חיללתי להן בחליל והתגעגעתי את געגועיהן לארץ בראשית שאולי אינה הייתה אלא חלום.
מהרי נפתלי השקפתי על ארצי מולדתי שבה נולדתי ובגרתי, ותפרי חיי הלכו ונפרמו, והעצב היה כל כך שלם וכל כך מוחשי וחמקמק וחסר בית כי אין לו בית ואין לו ארץ ואין לו שמיים.
שם למול הרי גולן, לאורך הדן צעדתי את צעדיי האחרונים, בחולצה קרועה, דגל מלוכלך ושיער שארך וכבר נפרע ברוח,
לאן עכשיו? שאלתי אותם וההרים הוסיפו לשתוק במבוכה.
כי לא מצאתי בית ולא מצאתי שלום.
מצאתי אותי כואבת ושוצפת עם מי הירדן טובעת במרחבים ירוקים אל חולות עמוקים,
והנדודים עוד לא תמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה