שהחיינו

עמדנו שם בכפור הירושלמי אל מול השקיעה שהציתה את העולם בכתום בוער שהרגשתי שמחמם אותי מבפנים.
מאז שהעמקתי בחקר השמיים, אני מוצאת את עצמי מאבדת עניין באדמה ובמהלכיה. שזו תפנית מעניינת בעלילה שצעדה במשך זמן רב על שביל הרמוני כשבצידיו סודות האנושות למול סודות ההיות. האמנתי שזהו נוף אחיד בפנים שונות. אבל הסלידה הברוטלית הזאת מכל סממן אנושי או בר חלוף מערבלת את כל הקלפים לסדר חדש שאני עדיין לא מצליחה להבין.

מיד לאחר הספירה לאחור ופתיחת השמפניה, החלו טיפות לעטר את הזגוגית. יצאנו החוצה לרקוד ולאהוב את הגשם, כשבהבלחות זיכרון מבין התודעה המסוככת אלכוהול אני זוכרת את עצמי צועקת 'תודה לשמיים' ונושאת נאום שיכבד כל היפי משוטט ברגליים יחפות. 'זה היה יפה' אמר לי החובל השיכור. 'תדעי, בים אפשר לראות את כל הכוכבים', ולכבודו הרמתי עוד כוסית לחיים. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה