דוד ציון חזר בתשובה לפני הרבה שנים.
אני זוכרת אותי ילדונת מהורהרת, שאלתי את הדוד שאלות על אלוהים והוא חייך והשיב שיש הרבה סודות. 'ומה הסוד של אלוהים?' שאלתי. 'כשתגיעי לגיל 18 אספר לך'. ככה אמר, ואני חשבתי שזה יהיה עוד מליון שנה ועד אז אולי אלוהים כבר יישכח. אבל ספרתי. בכל שנה עת השתנה גילי, ציינתי ביני לביני את הפער המצטמצם.
עם בגרות רבו השאלות, אבל לימדתי אותי את התשובות הנכונות לי. כך הגיע וחלף לו גיל 18 והדוד ואני כזרים בקצוות שולחן מתרחקים.
במהלך השירות הצבאי הזדמנתי לא פעם לפגוש את הדת במגוון אופנים. לראשונה נכנסתי לבית כנסת ושמעתי זמירות שאוזניי לא ידעו מעולם. הייתי מדפדפת בלהט בין דפי הסידור הישן נדהמת מהמילים ומהכוונה שהשבת הציעה. אהבתי את זה. הרגשתי חלק וזה ענה לי על צורך שייכות משמעותי שחסר לי. ורציתי, רציתי לאהוב את אלוהים ולקרוא לו דודי אבל לא הצלחתי. ובמין התעשתות פתאומית, הכל היה כל כך זר ולא הבנתי למי כולם כל כך מחכים ומודים ואוהבים, אז הסידור נותר על המדף. פשטתי את החולצה הלבנה ושבתי אל עולם החול שלי מבולבלת יותר.
המשכתי לאהוב את השמיים ולשנוא אותם לפרקים. התעלסתי עם הכאב והתלישות וזרקתי באדישות פיניתי אותי לציניות והמרירות. העמקתי בחקר האמת המספרית רדפתי עקרונות פיזיקליים רדפתי עובדות וממשות שינכיחו, שיעידו. ניסיתי לספור את הכוכבים ובכל פעם התבלבלתי בספירה כי הייתי עסוקה מהיפעמות יופיים והענקת משמעויות מזדמנות-נצחיות.
ובין הגלקסיות המתפוצצות לנמלה שטיפסה לי על היד נותרתי משותקת.
בינתיים, לאורך כל הזמן הזה שבועות התחילו והסתיימו ובערבי השישי בירכנו על הלחם וקיללנו את הפוליטיקאים וצחקנו מהילדים. מדי פעם בפעם עולה איזו סוגיה רוחנית, ודוד ציון פוצח בנאום עם מילים סתומות שדרכן אל נסובי השולחן קצה בטרם הגיעה ליעדה. לא פעם עינינו מצטלבות, כמו ממתיקות סוד בקריצה חבויה, של שומר חמוש בפתח שער הכניסה לעולמות גבוהים שהכניסה לשם אינה גלויה ואינה ידועה.
הוא יודע שנכנסתי בשערי השמיים, וצוללת לעומקים שמאחורי המילים.
מגששת כפופה את דרכי בשבילי הנסתר, אולי יום אחד אעז לזקוף ראשי ולהביט בעיניה של השמש.
אני זוכרת אותי ילדונת מהורהרת, שאלתי את הדוד שאלות על אלוהים והוא חייך והשיב שיש הרבה סודות. 'ומה הסוד של אלוהים?' שאלתי. 'כשתגיעי לגיל 18 אספר לך'. ככה אמר, ואני חשבתי שזה יהיה עוד מליון שנה ועד אז אולי אלוהים כבר יישכח. אבל ספרתי. בכל שנה עת השתנה גילי, ציינתי ביני לביני את הפער המצטמצם.
עם בגרות רבו השאלות, אבל לימדתי אותי את התשובות הנכונות לי. כך הגיע וחלף לו גיל 18 והדוד ואני כזרים בקצוות שולחן מתרחקים.
במהלך השירות הצבאי הזדמנתי לא פעם לפגוש את הדת במגוון אופנים. לראשונה נכנסתי לבית כנסת ושמעתי זמירות שאוזניי לא ידעו מעולם. הייתי מדפדפת בלהט בין דפי הסידור הישן נדהמת מהמילים ומהכוונה שהשבת הציעה. אהבתי את זה. הרגשתי חלק וזה ענה לי על צורך שייכות משמעותי שחסר לי. ורציתי, רציתי לאהוב את אלוהים ולקרוא לו דודי אבל לא הצלחתי. ובמין התעשתות פתאומית, הכל היה כל כך זר ולא הבנתי למי כולם כל כך מחכים ומודים ואוהבים, אז הסידור נותר על המדף. פשטתי את החולצה הלבנה ושבתי אל עולם החול שלי מבולבלת יותר.
המשכתי לאהוב את השמיים ולשנוא אותם לפרקים. התעלסתי עם הכאב והתלישות וזרקתי באדישות פיניתי אותי לציניות והמרירות. העמקתי בחקר האמת המספרית רדפתי עקרונות פיזיקליים רדפתי עובדות וממשות שינכיחו, שיעידו. ניסיתי לספור את הכוכבים ובכל פעם התבלבלתי בספירה כי הייתי עסוקה מהיפעמות יופיים והענקת משמעויות מזדמנות-נצחיות.
ובין הגלקסיות המתפוצצות לנמלה שטיפסה לי על היד נותרתי משותקת.
בינתיים, לאורך כל הזמן הזה שבועות התחילו והסתיימו ובערבי השישי בירכנו על הלחם וקיללנו את הפוליטיקאים וצחקנו מהילדים. מדי פעם בפעם עולה איזו סוגיה רוחנית, ודוד ציון פוצח בנאום עם מילים סתומות שדרכן אל נסובי השולחן קצה בטרם הגיעה ליעדה. לא פעם עינינו מצטלבות, כמו ממתיקות סוד בקריצה חבויה, של שומר חמוש בפתח שער הכניסה לעולמות גבוהים שהכניסה לשם אינה גלויה ואינה ידועה.
הוא יודע שנכנסתי בשערי השמיים, וצוללת לעומקים שמאחורי המילים.
מגששת כפופה את דרכי בשבילי הנסתר, אולי יום אחד אעז לזקוף ראשי ולהביט בעיניה של השמש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה