כאשר נשחקים חציה של השפה, פוחתת משמעותית יכולתה לפגוע ביתר דיוק בנקודות החמקמקות של הרגש. הן קהות החושים מהסה ומטשטשת את הפעימה הגולמית, עוטפת שכבות שכבות. אדוות נשמה המתרחקת זו מזו ומרחיקות גוף ונפש. לוח המטרה מתרחב, כצמצם המתרחק ממיקודו. ובמרווחים הנותרים מתכנסות מילים חסרות משמעות.
ואמנם, אולי בכלל הקדימה הביצה את התרנגולת, והסהרוריות היא זו שמשכיחה מאיתנו את אותם צרכים מזוקקים, מדויקים. שעמום מחניק ותקוע בגרונה של החברה שמעמעם את אור תהילתה של המילה.
כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה משמעות זולה שנלקחה ממנה יוקרתה, ומה עוד לטבע נותר להציע מלבד השמיים?
אנחנו אובדים ומאבדים, ובכדי לפצות על כך צורכים ריגושים באופן כפייתי. מכורים לאשליית הריגוש הרגעי הרענן. הנשגב מהדהד בלאות, ונזרק כחצץ בצידי הדרך.
לאור נרות החנוכה עמדתי במאפייה והתבוננתי בכל צבעי הקשת ובכל המשבים המשובים והנשבים שהשנה ידענו להציע להתחדש.
-"סופגנייה עם ריבה, בבקשה".
כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה משמעות זולה שנלקחה ממנה יוקרתה, ומה עוד לטבע נותר להציע מלבד השמיים?
אנחנו אובדים ומאבדים, ובכדי לפצות על כך צורכים ריגושים באופן כפייתי. מכורים לאשליית הריגוש הרגעי הרענן. הנשגב מהדהד בלאות, ונזרק כחצץ בצידי הדרך.
לאור נרות החנוכה עמדתי במאפייה והתבוננתי בכל צבעי הקשת ובכל המשבים המשובים והנשבים שהשנה ידענו להציע להתחדש.
-"סופגנייה עם ריבה, בבקשה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה