השנה האחרונה הייתה מספקת במיוחד מבחינת הספרים שקראתי. כשעיקר התוכן נד בין פיזיקה לפסיכולוגיה לסירוגין. זו הייתה הזדמנות מאוד טובה לפתח תחומי עניין שקצת נדחקו ל'מתי שיהיה זמן', ובכלל לגבש את עצמי למשהו קצת יותר שלם מבחינת תפיסת עולם. ובין החלקיקים לפרויד ובחזרה לכוכבים הרגשתי שחסר לי משהו מתווך, איזשהו תחום שמחבר את כל רבדי הקיום ליצירה שלמה. וזו, ובכן, הפילוסופיה.
אז אומנם הציניות המרירה שבי מתייחסת בביטול לכל מה שמדיף מריח הגות זול, אבל החלטתי לנסות בכל זאת. ובכלל, צמתי הדרכים האלה ששנות העשרים מביאות בגודש מעמידים אותי בכל פעם מחדש בעמדת התבוננות בצידי הדרך. ומתוך המשבר האקזיסטנציאליסטי שלי, הגעתי אל ניטשה.
הספר "אנושי, אנושי מדי" כמעט נפל לי לידיים, כאילו בחר הוא אותי ולא אני אותו. ובמלוא הדרו וכובדו ליווה אותי בתקופה האחרונה, שאוכל להעיד שהייתה יציבה להפתיע.
אין ספק שספרי הגות דורשים איזושהי פניות נפשית. יש צורך בשמיים בהירים, במקום שבו רואים רחוק רואים שקוף. וכזה היה ניטשה, ראה רחוק ושקוף. ראה עמוק ומדויק.
המפליא בספר, שראה אור לראשונה בסוף שנות השבעים של המאה התשע עשרה, היא רמת הרלוונטיות האנושית שאותה הוא נושא. כלומר, הריחוק המחשבתי שבו אנחנו תופסים את עצמנו, ילדי דור שנות 2000 מאותם זמנים, הוא מדומיין ואף מגוחך. מדהים כמה למעשה השתנה ובעצם כלום לא השתנה. האנושות מטבעה, כך נראה, בנויה בתצורה זהה. כמובן שזה דבר ידוע, אבל בכל זאת יש בפגישה עם נפש מעידן אנושי אחר משהו מאוד עצמתי ופרספקטיבה נוספת על הבנה חברתית.
ניטשה שבתקופתו החלה להנץ תופעת התיעוש ופינוי יושבם של אנשים לטובת מכונות השכיל לנבא שהתופעה רק תצמח ותתעצם, אבל כמובן עד לרמה מסוימת. קשה היה לנבא את תפנית האל חזור לפני למעלה ממאה שנה עם הופעת המחשב. וכאן בעצם משתנה כל הסיפור. כי כשאני אומרת שהאנושות משתנה, אני לא מתכוונת לאותם משבי רוח שמנערים את ענפי הצמרת, אני מתכוונת לשינוי ברמה המזוקקת ביותר של צרכי האדם. לאותם צרכים שהופכים אותנו לבני אדם.
אז כמובן שהיום השינוי הגלוי לעין הוא רק אופן מימוש אותם הצרכים, והאנושות עדיין זקוקה למגע ותחושת שייכות למשל, אבל פקוחי העיניים, אלו שעומדים במקום שבו רואים רחוק רואים שקוף יכולים להבחין באותה קהות חושים, אותה קהות שתלך ותקהה ותוביל את האיש להיות בעל חיים אחר, שאנושיותו, לימים, תוטל בספק.
אז הקושי העיקרי בהישרדותנו הוא צפייה למרחק, לקרוא את תמונת ההווה ולהסיק מתוכה מסקנות לגבי העתיד. זהו אתגר אמיתי שרק מתוך למידת ההיסטוריה יוכלו אנשי העתיד להגיד מי צלח אותו. האם ההחלטות שיוחלטו היום, התופעות שמוליכות אותנו כמו סוס שמונח מול עיניו גזר שרוכבו מדרבן באמצעותו דהירה מתמשכת, האם אלו יובילו אותנו לאבדון אנושי או להמשך התפתחות מתמיד, כשבליבה ימשיכו לפעום אותם צרכים אנושיים שפעמו עוד משחר האנושות.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה