כאלפים דומים,
נותרתי בתחושת יתמות נוראה, מעין אלם שאחרי בגידה.
הפרידה מישראבלוג כרוכה קודם כל בהבנה כפויה, עד כמה המקום הזה מילא חלק משמעותי בחיים שלי, של כולם.
עשור,
עשור של כתיבה.
לאחר ההיפכחות מהתדהמה הראשונית, נותרתי עם שאלה אחת- מה עכשיו?
החרדה האיומה הזאת, באבדון המפלט המנחם, שהבלוג היווה עבורי, היא בלתי ניתנת לקבלה. וזר לא יבין זאת. זר לא יבין כיצד נתלשת הדמות הווירטואלית הכל כך חיה וקיימת הזאת, זר לא יבין את הכאב והצער והצורך במקום הזה, הספציפי הזה, שקהילת ישראבלוג כל כך זקוקה לו.
כאות פרידה, חזרתי אחורה אל קיץ 2007, ופגשתי אותי בדמותי הילדית. קראתי הכל. את כל עשור ההתבגרות שלי. אלפי פוסטים ומיליוני מילים של כאב תשוקה זעם ותקווה. פגשתי אותי ניצבת על שפת התהום ובחזרה, פגשתי את עצמי לפני הצמתים ולאחריהם.
נראה שדינו של עידן להסתיים, ואני מקווה שסיומו לא מעיד על סיומות גדולים ורחבים יותר כמו ערכה המתבוסס של המילה, של הרומנטיקה שבכתיבה האלמונית, הנוגה.
אני מקווה שהמקום הזה יהווה תחליף משמעותי ובר הסתגלות. אולי צריך רק לעבור מעל משוכת הנוסטלגייה וההרגלים. עד אז, אני מקווה למצוא שוב את המילים שאבדו לי עם קריאת מודעת האבל של המקום שהיווה עבורי בית יותר מכל מקום אחר בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה