זה ללכת נגד כל תמרורי האזהרה הפנימיים
לעצום עיניים בכוח וגם לכסות עם הידיים
להגביר את הצרימה המחוספסת כדי שלא אוכל לשמוע
ולרוץ 
לרוץ, כדי שלא אעצור 
שלא אשתאה מול הנוף  
שנעלם בבליל התנועה 
שאיננה מאפשרת אלא את המשכיותה.
ואני כבר עייפה, נשימתי קצרה 
מחשבות של כפירה חוזרות ונשנות 
מהדהדות בשקט שנשאר לפרקים  
מתיימרות למלא איזה אוויר מדומה 
שכל כך חסר כאן 
באביב הצהבהב והצמא. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה