מכל המסגרות והמעגלים שנפתחו ולרוב גם נסגרו בחרתי את הזכרונות הזמינים שיצוצו בנעימות וגעגוע, משהו להתרפק עליו ולהתנחם בו. אולי זה החלק הנוסטלגי שבי, שזור בפחד מהשחרור וההרפיה שגורם לי להיות הגורם המחייה והמזכיר. קבענו להיפגש אצלי, מפגש קומונה ראשון מאז, אחרי צה"ל והודו והאוניברסיטה והצפון והדרום רגע לפני כל החיים שעוד נכונים לנו והתנקזנו אל הספה בסלון פשוטי איברים ומאוד נינוחים כי אין שום דבר דומה לחברות של הגרעין.
כירסמנו את הבייגלה ושתינו קפה וצחקנו המון כי תמיד זוכרים רק את הדברים המצחיקים, כאילו כל הזמן הזה היינו מעורפלים מעליצות והומור ואני זוכרת שלא אני זוכרת שלא
אחר כך טלי הזכירה שהפעם האחרונה שהתראינו שתינו הייתה כשיצאנו לים אל ים לפני שהשתחררתי ואני נפצעתי ופונתי לבית חולים. עוז שלא שמע על המקרה הזה התעניין ושאל, וטלי ענתה בפרטי פרטים ותיארה איך איבדתי את ההכרה והן פחדו מאוד כי נחבלתי בראש ושמעו פעם שאסור לתת למי שנחבל בראש להילקח למקומות הרחוקים. ועוז צחק ואמר שזה מעניין, כי אני תמיד מוותרת. גם בפעם ההיא כשעשינו טיול סוף שנה ואני נפלתי מהקיאק ונסחפתי בזרם והכל היה נורא מבודח ומצחיק אבל באיזשהו שלב אני פשוט נכנעתי לשצף וזרמתי והפסקתי להילחם עוד עד שמישהו הצליח לתפוס אותי. האמירה הזאת הייתה מאוד במקום ומאוד נכונה ואני לא בטוחה שהוא ידע כמה, כי אני בליבי המשכתי לדוגמה הבאה, הפעם ההיא שהשתכרתי מאוד בתיכון והכל היה כל כך יפה ונורא, אז נתתי למי הים הליליים ללטף אותי וזו הייתה תחושה נפלאה כי הנשימות הכבדות נשמעו אחרת כשצפתי והאזניים מכוסות והמים כיסו אותי ונתתי לים לקחת אותי לאי שם כי לא רציתי יותר ולא היה טעם לנסות כי הידיים שמושות אותי תמיד מגיעות בסוף וגם אם לא אז גם בסדר.
השיחה נמשכה וכולם המשיכו לדלג בין אז למה שהיום ואני נשארתי באז וחשבתי על הפעם ההיא בבהד 1 כשהייתי יושבת שם לבד והשמש שקעה אל תוך החולות והנשק שהיה כל כך כבד על ברכיי והסיגריה שכלתה ברוח ואני רציתי להילקח ולהישמט ולצוף ולעוף והקנה וההדק והמחסנית. השתנתי מאז השנת שירות וזה נראה כמו נצח אולי חיים אחרים כי מה שאז ומה שהיום תודעה אחרת ונתקים אחרים והמציאות כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין החלקים אבל המשכנו עם הבייגלה ועם הקפה עד שהלכו ועד הפעם הבאה שאולי תהיה עם אותם הזיכרונות ואולי בחיים אחרים.

הוא הבריז לה רגע לפני שיצאה מהבית עם כל ההתרגשות והבושם והאיפור אז ישבנו צפופות מסביב למסך וחיפשנו מישהו עם חיוך ועיניים טובות וכל הזמן ניקרו בי הגעגוע והחוסר וחשבתי שזה כל כך אנושי ואולי הגיע הזמן להשלים עם הצדדים הכל כך אנושיים ובנאליים שבי ולהפסיק להתכחש ולשתוק ולהודות שאני גם רוצה וזקוקה לכתף הזו להישען עליה בסוף היום ולהרגיש שמישהו רוצה בקרבתי. וכשהיא אמרה שזה כל כך רדוד נאמתי את נאומיי וביטלתי כל בוז שמהדהד סביב הנושא למרות שבפנים זה נראה לי כל כך זול ולא אמיתי אבל רציתי שהיא תאמין ורציתי שגם אני אאמין.
אז נפגשתי איתו והגישושים והפלרטוטים והריגושים אבל תמיד בסוף אני משתתקת והם שולחים ידיים ונגמר הקסם ומתחיל החומר ונגמרת אני ומתחיל הצורך לרצות והראש צועק הצילו אבל השפתיים מרחפות ואני רוצה לבכות.
הוא מפשק את רגליי ואני משתדלת שלא ופתאום ראיתי את ההוא מאז והרגשתי איך הלב נאלם והידיים שכרוכות סביבי בביטחון אולי אגרסיבי וניסיתי לנער את התמונה והתחושה מהזיכרון אבל כנראה שלא משנה כמה זמן יעבור המגע נצרב בבשר החשוף ויישאר ויהיה נוכח בכל פעם שייגעו. אמרתי לו די והעיניים שלו נעצמו והגץ שניצת בהן נכבה והוא סינן אכזבה והרגשתי אשמה וחלשה. ניסיתי לנתח את התחושות ולהבין מה עכשיו בוער ומה פחות ומה אני בכח מנסה להציף ומה שם תמיד וכשחייכתי אליו הוא הסיט את המבט אז קמתי ואחזתי בידה של הבדידות והיא ליוותה אותי כל הדרך בחיבוק מנחם ואני השענתי את ראשי על כתפה והרגשתי שאין עוד מלבדה שרוצה בי ואני רוצה בה. 
הרופא אמר שלרפואה הקונבנציונלית אין עוד מה להציע, ואולי כדאי לפנות לרפואה משלימה. קצת תהיתי לגבי זה, כיוון שהציניות והנשמה השחורה שלי לא באמת יאפשרו לדברים לקרות. ואולי בכלל אני מעדיפה להישאר במחנה הרציונלי ולא לסבך לי את הקוסמוס עם מחשבות על הרוח. אני יודעת שזה הולך מאוד חזק היום, יד ביד עם כל תרבות ה"אני כזה רוחני ומיוחד" אבל גם יש תוצאות. אני זוכרת שבגיל 8 אחרי שאושפזתי במשך כמה ימים עקב התקף אסטמה חמור, דודה שלי עשתה לי טיפולים רפלקסולוגיים. כבר כילדונת הטלתי בזה ספק. תאוריה שכף הרגל היא מפה של הגוף ובלחיצה על הבוהן תיפתר הבעיה, היא תאוריה שנשמעה לי אז כמו סיפור אגדות נחמד, גם בשביל זאטוטה זבת חוטם שכמותי. אבל עובדה שזה נעלם, ומלבד סעיף בפרופיל הצבאי אין שום זכר למחלה. אז אולי יש בזה משהו, ובסופו של דבר הספק המגרד הזה הוא לא פעם התקווה האחרונה. אולי בעצם הקרקע לכל ההוויה.
בכל אופן נרשמתי לטיפול בשיאצו, שזה היה באמת נעים ונחמד. אני חושבת שפסיכולוגית יש הרבה הסברים לחוויה הטיפולית הזאת, אולי גם פיזיולוגית. מכל מקום, זה הרגיש באמת טוב לשחרר את הלחצים ולהרפות. משהו ברוטינת היומיום שגזרתי על עצמי לא מאפשר לי הרבה זמן לשאוף אוויר, וזה אולי גם מה שמשאיר אותי יציבה. במודע או שלא, דחפתי לפרק הזמן הזה הרבה רפואה שמשלימה את הנפש. התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר, ואני מרגישה עם כל תו את האנדורפינים שלי משתוללים שם למעלה, או במילים אחרות אני מרגישה הרבה רווחה. השבוע נודע לי גם שהתקבלתי למקום עבודה יציב, ולעמותה שרציתי להתנדב בה. ובכלל, האביב בחוץ וכל הירוק הזה שאולי קצת מתעתע אבל אני מרשה לעצמי להרפות קצת מן הדריכות, לא צפויות סערות בזמן הקרוב, ואני מציידת את עצמי היטב לקראת נבילת הקיץ. אולי השנה הדברים ייראו אחרת.