אמרתי לה שאני מרגישה שעייפתי מההובלה, נדמה לי שבחודשים האחרונים אני מושכת אותה אחריי, בעקבות אלומת אור דקה שבפנסי החלוש התעקשתי להאיר על המקומות המוכרים לי. ביקשתי להחליף מקומות כי אני מרגישה את הזמן דוחק, והייתי שמחה לראות תוצאות כלשהן, גם אם נקודות אור זעירות.
אז היא ביקשה ממני לקרוא את המדריך למטפלים בהפרעת האישיות, היא אמרה שהוא אינטנסיבי, אבל שקראתי קשים יותר. ובהיסוס מה החלטתי להשאיר בצד את האנטי המריר שלי ולנסות לפתוח את הראש לדברים שהיו מבחינתי תיבת פנדורה שבלגלוג טענתי שאין טעם לפתוח.
שאלתי את הספר מהספרייה (ולו הייתי מאמינה במיסטיקה הייתה נטרפת עליי דעתי שמיקומו הונח במספר הזהה למספר הבלוג האהוב שלי מישרא, אבל מכיוון שאני לא, גיחכתי בלאות), ומיד עם שיבתי הביתה התחלתי במלאכת הקריאה.
בהתחלה הדגשתי כמה נקודות מעניינות, כתבתי אותן במחברת הכתומה שליד המיטה כי חשבתי ששווה לתת להן התייחסות נוספת. אבל משנוכחתי לפלא הספר, נטשתי את המיקוד הנקודתי והמשכתי לקרוא בהפתעה צרופה.
מהרגע שבו אובחנתי, או נכון יותר לומר, נתבשרתי על ידי הפסיכיאטר הצבאי המותש באופן רשמי שאני משוגעת עם קבלות, מצאתי הוכחה אמיתית וצורבת לטענת "הכל חשמל וכימיה". זאת אומרת, ההבנה שמכלול ההתנהגות שלי מורכב ברובו בהשפעת ההפרעה, הצליחה קצת להרגיע. 'הכל בסדר', אני מזכירה לעצמי ברגעי הטרנס, 'זו רק ההפרעה'.
אבל הספר הזה, שהעמיק לתאר את קווי המתאר של אנשים כמוני, הרעיד שוב את הקרקע תחתיי. הרגשתי שהפעם זוהי לא רק הוכחת ניצחון לגישה הצינית שלי אלא ממש עובדה מוגמרת שאישיותי היא איננה אלא אוסף של סימפטומים המרכיבים הפרעה נפשית. וההבנה הזו מציבה אותי בפני השאלה, איפה אני, ומתי אני נגמרת ומתחילה הסדרה הצפויה, המובנית, הברורה של המחשבות והתחושות שלי? האם בכלל קיימת אני?
שאלה שכל אדם נדרש אליה, במובן כזה או אחר, רק שהפעם היא לא קרוצה מהירהורים פילוסופיים אלא במובן הכי פרקטי של השאלה- מה אני?
מה שכן, לשמחתי נוכחתי לראות שאותה פרופסורית מדופלמת בחוגי התרפיה לא חידשה לי ולו דבר. אין ספק שבין הדפים פגשתי אותי בדמותי הילדית, הנערית, התיכוניסטית העצובה עם פרקי הידיים האדומים. לו הייתי מקבלת את אותה התמיכה באותם שלבי חיים (שהיום כל שנותר מהם היא הדחקה קיצונית שמכסה על כל הזיכרונות עלטה כבדה של שכחה), היו נחסכים ממני כל כך הרבה מכאובים, כל כך הרבה שריטות וחרטות. ללא קיצורי דרך, לימדתי את עצמי את אותם הכישורים להתמודדות. המחברת השכילה להצביע באופן מופלא על אותן הנקודות הלקויות ולספק מענה טיפולי הולם בעבור כל אחת מהן. לרגעים תהיתי האם היא עצמה סובלת מההפרעה.
כל אחד מהכישורים שציינה, פיתחתי עבור עצמי בשעות האימה והשקט. משחקי תודעה, חיבורים והינתקויות לפרקים. כן, הרגשתי סיפוק גדול שפתרונותיי הסובייקטיביים נמצאו ראויים בעבור תרפיה כללית, ובכלל הבחנה מהותית שאני בדרך הנכונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה