יש איזה מאזן שברירי, בין התפקוד לאבדון. קשה מאוד לשמור על יציבות, כמו לוליין הפוסע על חבל דק מעל התהום.
לא נדרש הרבה בשביל לאבד ריכוז. די במשב רוח או מחשבה סוררת, והדריכות נרפית. יש לצפות אירוע מסוג זה מראש, כשפל לפני הגאות, כשהגל הגדול כמו לוקח נשימה עמוקה לפני ששוצף בעוצמה.
כי כשזה מגיע זה מסעיר וכואב עד טירוף חושי. כל שנותר הוא לאחוז חזק בענפים שהספיקו לצמוח ולהמתין שהסערה תשכך. אקווה שבדרכה לא תרמוס את הזרעים שרק החלו להנץ.

עדיין לא

הרוח מנשב שירו

ואינך שומעת

כלואה באפלת הדממה

מרחיקה לכת אל האינסוף

היכן הוא ומי בכלל הניחו שם?

דמעות של אבק חונקות את הגרון

אשריי האיש הפוסע אל הגרדום

קריסה איטית ויפהפייה

טרגדיה מושלמת

כה נדירה.

אהיה לך לחוף 

כשגלייך מתנפצים

אהיה למאור, כשנרות הליל כבים

לאדמה רכה

כשמענפייך יינשרו העלים.

הכניסיני לארצך  והשאירי עקבותיי בחול

כשמבין כרמי הכאב אבצור לי אשכול

ואם לא עוד ומגעי כבר בלתי נסבל

אם כך אהובה אסור מדרכי ואחדל

מחדש אל ישן, ממילה שנגמרת.

כאשר נשחקים חציה של השפה, פוחתת משמעותית יכולתה לפגוע ביתר דיוק בנקודות החמקמקות של הרגש. הן קהות החושים מהסה ומטשטשת את הפעימה הגולמית, עוטפת שכבות שכבות. אדוות נשמה המתרחקת זו מזו ומרחיקות גוף ונפש. לוח המטרה מתרחב, כצמצם המתרחק ממיקודו. ובמרווחים הנותרים מתכנסות מילים חסרות משמעות.

ואמנם, אולי בכלל הקדימה הביצה את התרנגולת, והסהרוריות היא זו שמשכיחה מאיתנו את אותם צרכים מזוקקים, מדויקים. שעמום מחניק ותקוע בגרונה של החברה שמעמעם את אור תהילתה של המילה.
כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה משמעות זולה שנלקחה ממנה יוקרתה, ומה עוד לטבע נותר להציע מלבד השמיים?
אנחנו אובדים ומאבדים, ובכדי לפצות על כך צורכים ריגושים באופן כפייתי. מכורים לאשליית הריגוש הרגעי הרענן. הנשגב מהדהד בלאות, ונזרק כחצץ בצידי הדרך.

לאור נרות החנוכה עמדתי במאפייה והתבוננתי בכל צבעי הקשת ובכל המשבים המשובים והנשבים שהשנה ידענו להציע להתחדש.


-"סופגנייה עם ריבה, בבקשה". 

על ההבדל בין מוזיקה עברית למוזיקה ישראלית

המילה היא שיר, העברית היא מנגינה. אולי נכון היה להפריד בין שפת קודש לחול, הן הפכה לשוננו לחופן גרגירים שנשמט מבין האצבעות.
כשנשאלתי להשפעותיי המוזיקליות, השבתי "מוזיקה עברית".
"ישראלית?"
-"עברית". התעקשתי.

כי המוזיקה הישראלית היא
הקיבוץ והמגדל, שאון הכבישים, המלחמות והשלום, העליות והירידות. היא תל אביב וירושלים היא כור ההיתוך והעדות, היא הקשיים והנפלאות. מוזיקה ישראלית מתנגנת ברעש שמכסה על שתיקה. שמחה מאולצת שכבר הפכה לאמת.


והמוזיקה העברית,
היא אותה נעימה המתלווה בשקט רועם. היא שזורה בנופי הארץ הבתולית מול מרחבים פורחים ושוממים ביופי תמים וחי, כל כך חי.

ומדוע, אם כן, אני עומדת על העברית?
ובכן, היא מציעה לי מפלט מהמוזיקה הישראלית היומית והסואנת. מבוקר ולילה מהחדשות ומהישנות. כי כשאני רוצה להסיר מעליי את האוזניות ולברוח רחוק רחוק אל מחוזות מוזיקליים שבהם האוויר קריר יותר, והחורף אמיתי, והאקורדים קצת פחות צורמים, אז אני מזמזמת לי מנגינות שאולי נשכחו אבל עדיין נוכחות כאן, בכל פיסת אדמה. 

לא יכול להיות שזה מספיק.

לא יכול להיות שהאנושות מסופקת מהדליחות המופצת להמונים. שהרגש מגורה כל כך רק מעצם אזכורו. קהות חושים מוסווית, בחסות חשכת היום. 

אמנם, למהות החוויה וההיות ערך כה יקר, אך בתרבותנו זו תזכורות יש בשפע, ובזול. 

האם מופע האימים, טרגדיית החיות הפכה לטרגדיה מסוג אחר? 

קהל שבוי שמעלעל בעלון ומבלי משים הבמה נותרה ריקה.

רעש הרקע משתנה תדירות. המיצוי הוא בלתי נסבל. למוזיקה אין ולו נגיעה מזערית במנעד הרגשות שהתודעה האנושית יודעת להציע. איך יכול להיות שבתרבות הצריכה המודרנית בני אדם מסתפקים בסגפנות מחשבתית מחרידה, שלדי כאב מהלכים?

יש והסתיו מביא עמו בוהק ועכירות לימים, לעולם לא נוכל להכריע האם שקיעת האתמול הייתה יפה יותר

אנושי מדי-לראות רחוק לראות שקוף

השנה האחרונה הייתה מספקת במיוחד מבחינת הספרים שקראתי. כשעיקר התוכן נד בין פיזיקה לפסיכולוגיה לסירוגין. זו הייתה הזדמנות מאוד טובה לפתח תחומי עניין שקצת נדחקו ל'מתי שיהיה זמן', ובכלל לגבש את עצמי למשהו קצת יותר שלם מבחינת תפיסת עולם. ובין החלקיקים לפרויד ובחזרה לכוכבים הרגשתי שחסר לי משהו מתווך, איזשהו תחום שמחבר את כל רבדי הקיום ליצירה שלמה. וזו, ובכן, הפילוסופיה. אז אומנם הציניות המרירה שבי מתייחסת בביטול לכל מה שמדיף מריח הגות זול, אבל החלטתי לנסות בכל זאת. ובכלל, צמתי הדרכים האלה ששנות העשרים מביאות בגודש מעמידים אותי בכל פעם מחדש בעמדת התבוננות בצידי הדרך. ומתוך המשבר האקזיסטנציאליסטי שלי, הגעתי אל ניטשה. הספר "אנושי, אנושי מדי" כמעט נפל לי לידיים, כאילו בחר הוא אותי ולא אני אותו. ובמלוא הדרו וכובדו ליווה אותי בתקופה האחרונה, שאוכל להעיד שהייתה יציבה להפתיע.  אין ספק שספרי הגות דורשים איזושהי פניות נפשית. יש צורך בשמיים בהירים, במקום שבו רואים רחוק רואים שקוף. וכזה היה ניטשה, ראה רחוק ושקוף. ראה עמוק ומדויק.   המפליא בספר, שראה אור לראשונה בסוף שנות השבעים של המאה התשע עשרה, היא רמת הרלוונטיות האנושית שאותה הוא נושא. כלומר, הריחוק המחשבתי שבו אנחנו תופסים את עצמנו, ילדי דור שנות 2000 מאותם זמנים, הוא מדומיין ואף מגוחך. מדהים כמה למעשה השתנה ובעצם כלום לא השתנה. האנושות מטבעה, כך נראה, בנויה בתצורה זהה. כמובן שזה דבר ידוע, אבל בכל זאת יש בפגישה עם נפש מעידן אנושי אחר משהו מאוד עצמתי ופרספקטיבה נוספת על הבנה חברתית.   ניטשה שבתקופתו החלה להנץ תופעת התיעוש ופינוי יושבם של אנשים לטובת מכונות השכיל לנבא שהתופעה רק תצמח ותתעצם, אבל כמובן עד לרמה מסוימת. קשה היה לנבא את תפנית האל חזור לפני למעלה ממאה שנה עם הופעת המחשב. וכאן בעצם משתנה כל הסיפור. כי כשאני אומרת שהאנושות משתנה, אני לא מתכוונת לאותם משבי רוח שמנערים את ענפי הצמרת, אני מתכוונת לשינוי ברמה המזוקקת ביותר של צרכי האדם. לאותם צרכים שהופכים אותנו לבני אדם.  אז כמובן שהיום השינוי הגלוי לעין הוא רק אופן מימוש אותם הצרכים, והאנושות עדיין זקוקה למגע ותחושת שייכות למשל, אבל פקוחי העיניים, אלו שעומדים במקום שבו רואים רחוק רואים שקוף יכולים להבחין באותה קהות חושים, אותה קהות שתלך ותקהה ותוביל את האיש להיות בעל חיים אחר, שאנושיותו, לימים, תוטל בספק.  אז הקושי העיקרי בהישרדותנו הוא צפייה למרחק, לקרוא את תמונת ההווה ולהסיק מתוכה מסקנות לגבי העתיד. זהו אתגר אמיתי שרק מתוך למידת ההיסטוריה יוכלו אנשי העתיד להגיד מי צלח אותו. האם ההחלטות שיוחלטו היום, התופעות שמוליכות אותנו כמו סוס שמונח מול עיניו גזר שרוכבו מדרבן באמצעותו דהירה מתמשכת, האם אלו יובילו אותנו לאבדון אנושי או להמשך התפתחות מתמיד, כשבליבה ימשיכו לפעום אותם צרכים אנושיים שפעמו עוד משחר האנושות.

להתמקם מחדש

כאלפים דומים, 

נותרתי בתחושת יתמות נוראה, מעין אלם שאחרי בגידה.

הפרידה מישראבלוג כרוכה קודם כל בהבנה כפויה, עד כמה המקום הזה מילא חלק משמעותי בחיים שלי, של כולם. 

עשור, 

עשור של כתיבה. 

לאחר ההיפכחות מהתדהמה הראשונית, נותרתי עם שאלה אחת- מה עכשיו?

החרדה האיומה הזאת, באבדון המפלט המנחם,  שהבלוג היווה עבורי, היא בלתי ניתנת לקבלה. וזר לא יבין זאת. זר לא יבין כיצד נתלשת הדמות הווירטואלית הכל כך חיה וקיימת הזאת, זר לא יבין את הכאב והצער והצורך במקום הזה, הספציפי הזה, שקהילת ישראבלוג כל כך זקוקה לו. 

 

כאות פרידה, חזרתי אחורה אל קיץ 2007, ופגשתי אותי בדמותי הילדית. קראתי הכל. את כל עשור ההתבגרות שלי. אלפי פוסטים ומיליוני מילים של כאב תשוקה זעם ותקווה. פגשתי אותי ניצבת על שפת התהום ובחזרה, פגשתי את עצמי לפני הצמתים ולאחריהם. 

נראה שדינו של עידן להסתיים, ואני מקווה שסיומו לא מעיד על סיומות גדולים ורחבים יותר כמו ערכה המתבוסס של המילה, של הרומנטיקה שבכתיבה האלמונית, הנוגה. 

אני מקווה שהמקום הזה יהווה תחליף משמעותי ובר הסתגלות. אולי צריך רק לעבור מעל משוכת הנוסטלגייה וההרגלים. עד אז, אני מקווה למצוא שוב את המילים שאבדו לי עם קריאת מודעת האבל של המקום שהיווה עבורי בית יותר מכל מקום אחר בעולם.  

מעבר דירה

השארתי את הארגזים בחוץ